About Me

"כל מה שקיבלתי מא-לוהים נקרא לטובה. כל אלה היו מקום מהנסים אשר הוא עשה עמי בכדי להציל את אותן תוחלת חיי."
תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) נקרא הסביבה בעת האחרונה בתוכה יהודי ספרד נדרשו לעזוב רק את ארצם, הגלל צו גירוש שהוצא נגדם. אפי' היותו יום שלם אולם לאומי, בקשו רבני הדור "תכינו לעסק החומרים של נגינה", וככה הקהילה היהודית עזבה את ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. על ידי זה תבקשו הרבנים להבטיח לפליטים תקווה. יכולים להיות תדרשו ללמדם, שכדאי דווקא מקום פנוי אדם בעולם, על גביו בוכים כשנדרשים לעזוב את הדבר – 'ירושלים'.

הציווי "תכינו לעסק החומרים המשמשים נגינה", במילים אחרות התחילו יחדש בתקווה מחודשת!, נעשה צו ליהודים זמן מדי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, ישנם מאפיינים מרגשות ומדהימות לציווי נולד, השייכות להוריש יקר בעמינו, לניצולי השואה. זה, שחזו במוות מיקרים לא רצוי ספור ועברו עינויים פיזיים שלא נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש נוספות. אלו נדרשו להתמודד בשיתוף ניסיונות טרגיים, ובד בבד לקחת את כל רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיוניים קליינטים.

גברת לאה קאופמן הנו דוגמה איכותית לגבורה אותם מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה מסוג אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מאוד אמצעים, מגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את אותו חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהליה היהודית, יצא בשבילה את אותן בו יצא לרבים השיכים לקבוצה הנל – העבר נעול בזיכרונה בנושא סוגר ובריח. 5ר0 שנה ממש לא חשפה ובלתי עלה שובב בייחוד מהקורות בה בימיו של השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה היה דומם לאורך זמן, אלמלא שצריך הדחוף שחשה לומר ולחשוף, שהעולם אינם ישכח ובלתי יכחיש. בגבורה עילאית הנוכחית אומרת את אותה סיפורה, כמי שנטלה בנושא עצמה שליחות. בזאת הנוכחית משמשת כפה אך ורק לעצמה, אפילו עבור כמה מאות מאות הקולות שנשתתקו. מרבית סיפורה הינו בעניין מקום פנוי הנקרא טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול

צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה באזור המטבח או לעצב ארוחת שעות הערב, כשבנה בן הארבע רץ בתוך הבית בוכה. "אמא, אמא, את אותו יודעת מה הנאצים הרוויחו לילדים קטנים בשואה?" זה חיבק את כל אימו וכסה את אותו פניו בסינרה. פתאום אחיו הרחב יותר, סת' שהיה באזור סמוך והכין את כל מסלול של בתינו שממנו, יצא החוצה, תקופה את השיער בכתפו והכניסו אליהם השינה.

"דוד," הינו אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף בודדת אל תשוחח יחד עם אמא על גבי המלחמה אם בעניין הנאצים!"

אמם תמכה את כל עצמה בנושא שחשוב מבטחים נעדר מסוגלות הזזה. זו גם נזכרה פתאום בצינורות מיוחד, שהתרחש לצורך שנה, כשהייתה בשיתוף סת' באתר הבית ספרי עיון באזור. ביקום, לגבי הדלפק אלו ראו טקסט גדול ממדים, בעזרת כותרת גדולה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' זמן את אותן ידה ואמר, "אמא... הנו איננו השטח היכן שהיית? רק את ממש לא מבקש להעביר זמנם את הספר?" בבהילות כל מה הזו הוציאה את הפעילות מהחנות וכשהיו באזור שטוף שמש התכופפה אליהם, הסתכלה מושלם בעיניו שהעידו בעניין בלבול, ואמרה: "אני ממש לא דורש ולהיות, הייתי נגיש איננו מעוניין להרגיש."

קיים בעמדה במקביל ל הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותה עצמה להגביה את אותה מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. לפני נישואיה גמלה בליבה המחשבה, לא להכביד בנושא ילדיה בסבלה. היא רצתה לגדלם כילדים נלהבים. לגבי השואה זו תדבר הוא רק בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה של סבתא

השנים חלפו לאחר את הפעילות חגיגה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בביתו של סת', שהיה פה מומחה בתחום ומנהיג בקהליה היהודית. דור אידיאלי הנקרא יהודים מקבל מימדים והתפתח, לאושרם העצום מטעם הוריו.

באחד מימי חוץ לארץ המועד, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אלינו בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון אודות הספה במקביל ל נכדתה הקטנה שאהבה מידי. אבל אינו נתפסה מוכנה למילים הבאות לחיית המחמד.

"סבתא, ספרי עבורינו בבקשה מהו קרה לך כשהיית ילדה."

"רק רגע טליה," ענתה בהתרגשות, "אני באופן מיידי חוזרת לחכות איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני עושה? טליה מעוניין לחוש."

"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי על גבי הטעות שעשית אתנו. ספרי שלה. השתמשי בכושר שיפוטך. הייתי סומך רק שלך."

גברת קאופמן שבו והתיישבה על אודות הספה, נטלה את אותן ידה ששייך ל נכדתה והחלה לדבר.

"את יודעת טליה, קשה מאוד לכל המעוניינים לדעת בוודאות איך א-לוהים מנהיג את אותו עולמו. אלמנטים רבים שקרו עימי שימשו עצובים באופן מיוחד, אך ראי – כל אחד עכשיו בשיתוף. אני רוצה שתדעי, שאמנם ממש לא וודאיים את אותו סיבותיו ושיטת הנהגתו, אבל הא-ל מנקה עשה עבורנו ולאנשים רבים ניסים ממש לא יאומנו. הוא למעשה הופך כמן שותף ועוזר כמעט מכל הבחינות.

אימי, סבתא-רבה של החברה שלכם, הייתה מיילדת ואישה מרגשת בקהילה. היא סייעה לכל המעוניינים שביקש את עזרתה, יהודי וגוי נעדר אבחנה. כך שבקטנותי, מפעם לפעם התעוררתי מדפיקות בדבר חלוננו. קריאות המתקיימות מטעם – "ברכה, בואי מהר! אנחנו נדרשים לכולם ללידה!" ו"בום! בום!" בדבר החלון, שימשו דבר שבשגרה. אימי היטיבה לסייע ולסייע וגם כשמישהו הינו חולה. זוהי התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ואפילו בעלוקות, שנועדו להוציא דם עכור מגוף החולה. הזו למדה אותם מאימה, סבתא שלי, שגם זאת נתפסה מרפאה.

נס ההצלה הראשוני

מרב פנימיות, אני בהחלט זוכרת לילה אף אחד לא בהיותי באומדן מחירי בגילך. מישהו דפק על אודות החלון, אבל הפעם זה איננו הינה קריאה דחופה המעידה בעניין הנחיצות בעזרתה מסוג אימי. הינה את זה קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותן משפחתי בגלל החיילים הקרבים. אימי העירה ההצעה ואת אחיי והלבישה את הצרכנים בשכבות ששייך ל בגדים. כשיצאנו מהבית והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות אחרות, כל אלו ברחו.

נדדנו לעיר מקורי ומצאנו מקלט במעונכם ריק. נשארנו שם 9 זמן קבוע והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן שיש להן תריסי מעץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות לגבי התריסים לכן דלת ביתך. אימי ואבי הורו לעסק לברוח ולהתחבא, ואנחנו צאצאים מלאנו את כל בקשתם.

עם תום זמנים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. הם ראו את הצלחות בנושא השולחן והמפקד שלם צעק, "איפה כולם?"

הורי ממש לא ענו.

ואז זה הזמן האיום, "אם אינם בהכרח נשלחים, נירה בכם".

הורי קראו לכם לחזור לחדר. החיילים העמידו רק את שבעת הילדים בטור צפוף, כל מי אחרי השלישי, כשהגבוה מבינינו נבדק לבסוף והקטן בעבר. איך יכלו להרוג את הצרכנים הוא רק בכדור מיהו. נפרדנו לשלום אחד מהשני. אלו הכינו את אותה הרובים שבבעלותם והיו יכולים ללחוץ על אודות ההדק, כשפתאום המפקד של הדודים צעק, "תורידו את אותה הרובים!"

"מדוע?" שאלה החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ אודות ההדק.

"תורידו את כל הרובים!" משמש שב וצעק. אם חייו אני מאפשרת לקבל את אותם קולו בתוך מוסמך. ואז, בקול חופש מדאגות מעט יותר זה אמר "אני אינם יהיה יכול להרוג זה. האישה הזאת הייתה שותפה בלידתי והצילה רק את את החיים של לפרקים. הייתי איננו יהיה מסוגל להרוג את זה. הבה נלך."

את זה נתפסה הפעם המקדימה שניצלתי. אך בכל זאת עתידה נודעה לשהות, רק ההתחלה הנקרא פרמטרים קשים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהיודי, כפו מוטל עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר ממקום לשיער. נדרשנו בלילה מעבר לערמות שחת ואודות קרקע קפואה. משמעותית אנחנו חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

כל מי המקומות שעצרנו במדינה נהיה באזור מאפיה. הריח המגרה מסוג הלחם החדש רק החמיר את אותה מצוקת הרעב שלנו. החרטום שהייתי וכו' קטנה כבר הייתי לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך לחפש רק את השיטה שנוכל לאפשר בשבילנו." כולנו שכבו, אך אני ישבתי והסתכלתי אודות דלת ביתך השייך המאפיה. ראיתי שילדה נמוכה יצאה מהמאפיה וקראתי שלה ברומנית. הנוכחית הייתה בהלם. זוהי שמא מעולם אינה דברה בעלי ילדה יהודיה. סופר סתם דף עבודה למשל חוק הקטנים, זו גם הינה סקרנית, לכן הזאת התקרבה ושאלה ההצעה, "מה רק את רוצה?"

אמרתי בשבילה, "בת אי אלו את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את אותן הולכת?" שאלתי שבו.

"לבית מעצב השיער," הזו ענתה.

"את אוהבת לגשת אל ביתי הספר?"

"אני שונאת, בגלל שאני לא מתקדמת."

"באיזה כיתה את?" שאלתי.

הזו אמרה לכל המעוניין, ואז הצעתי לחיית המחמד לגרום לכולם אחר הספרים שלה, והיא עומד על מאלצת. העפתי מבט האדם מדוע ששייך ל למדה ואמרתי לעצמי, אני בהחלט אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לחברה מעצב השיער איכות החיים. תשבי עימי ואני אעזור לכם. מחר תדעי את אותה הכל."

זוהי ישבה איתי ועזרתי לרכבת התחתית. מעתה ואילך, זאת שוב לביתה וספרה לאימה. אימה נתפסה מידי מרוצה מטעם שלחה עבורינו כיכר לחם. ובאמצעות כך, מהמחיר הריאלי זמן יקר שהיינו בתוכו, נעשה לנו לחם ברחבי ימים.

אמי רצתה ל לכולם עוף לסעוד והגתה פריט כיצד להשיג את המקום. מגיל קטן שיש לכל אחד חורים באוזניים. היינו ארבעת אחיות ואימי, ובשיטה זו שימשו לכם חמש גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו תמיד בצד הכביש בשביל לרענן אלמנטים. אימי החליפה את אותו העגילים עבור עוף. הזו שלחה את העסק בשיתוף העוף לשוחט. כשהחזרתי בשבילה את כל העוף השחוט, הזו ניקתה את הדירה מנוצות ופתחה אותו. הכבד איננו שימש נגלה בשבילה ראוי על כן הנוכחית שלחה אותי שוב פעם לשוחט, שבדק את אותו הכבד והודיע: "העוף אינן כשר".

בזמן דבר זה היינו סופר רעבים, אך אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף משמש אין באכילה".

אימי, אחיי ואחיותיי אינו זכו לבלוס ועוד מקומות עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג המערכת האקולוגית התקרר לפני יותר ועמו הפקודה לשוב וכך להגיע. מנקה חיפשתי נתיבים היאך להישאר לתמיד. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם השייך החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, אינו היו פנים אכזריות יותר מידי. נגשתי לחדר ושאלתי את המקום, "מה תרוויח או לחילופין אני בהחלט אמות?"

זה הביט בי ושאל, "מה את אותם מבקש ילדה קטנה?"

אמרתי לנכס, "אני דורש לדור. תרשה לכולם להסב בעגלה של החברה שלכם."

הוא התכופף, טפח אותך, עטף ההצעה בשמיכות והשיב ההצעה בדבר העגלה. זה עברתי את הצעדה. קורה שאנחנו אחי הגדול בא לבדוק או גם אני בסדר, סיפר לכם את אותן המודרניות מהמשפחה והביא עבורינו תוספים זעומים לזלול.

מאוחר יותר מכך, בגלל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי בכדי לדרוש אחר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, לא רצוי עבורנו חבורה ואני רעבה באופן ספציפי," ובכך אני בהחלט מקבלת חתיכות לחם. פעמים רבות נוסף על כך היוו תהיה זו השירות לשדותיהם, בשביל שאוכל לדרוש אחר מגוון תפוחי אדמה, אולם כל מה שהיה לאכול, כמו כן בודדת אינה נהיה בה די על מנת להשתיק אחר הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי הינם מומלץ לבקש ממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שלם 'תירס'. בכדי להגיד בכל זאת, נדרשו להבין כל מה ללכת את ה-'ר' בטכניקה בעלת רמה. ברוך ה', אני בהחלט עברתי את אותם בדיקת המומחים זוהי לפרקים הצלחה.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה את אותה נקרא. הוא רק אימי ואני נותרנו בחיים, או לחילופין שביום קר ונמהר, גם אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

במעונו הקפה

"ניסיתי להגיע למוגילוב, כי קיוויתי לבקש בלוח קרובי משפחה וחברים. ימים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. מספר ימים אף אחד לא הגעתי ביתי קפה מוקדם שהיא לאישה בין. בקשתי מהכתבה מזון והינה הבטיחה להבטיח לי עבור הדחת כלים. הסכמתי והיא שלחה ההצעה למשאבה בדירה שיש להן הצלחות המלוכלכות. ניסיתי לעבור זאת כמיטב יכולתי והחזרתי לה את אותה הצלחות. ואז פנתה לארץ, "הדיחי אפילו אחר הצד ה-3." ושלחה אותך פעם נוספת. באיזה אופן למדתי להדיח כלים! בו ברגע המתקיימות מטעם הבינה שאפשר ליצור אמון עלי, הנוכחית נתנה עבורנו לסייע לה כל יום שלם.

עת כל מי הנוכחית מגיעה אליכם ואמרה, "מה דעתך להגיע אליכם חזרה הביתה ותוכלי ללון שם?" זאת הינה הפתעה! שאין בהם להסס עניתי שלה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"

ללון הבכור שהייתי שם, נהיה לנו חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה את העסק ואמרה, "לידיה" – באופן זה קראתי לעצמי מכיוון ש השם שלו לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה אינה הבנתי?"

נאלצתי לגלות לעוזרת שאני יהודיה, ומהווה אמרה, "סודך מוסתר אצלי. ל תגידי בכל זאת לאף אחד." בזמן האחרון נשארתי אצלה.

ימים אדם משפחה של חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לזלול, צריכים להיות שדדו, הפכו אודותיו, שברו את אותם הצלחות ואת חלקי הריהוט. עם המעון נודעה היסטרית ואני מפוחדת. בסיום שנרגענו אמרתי לעוזרת, "מדם בבושקה, צריכים להיות תכננו את זה!"

זוהי שאלה אותי,"כיצד רק את יודעת?"

השבתי לרכבת התחתית, "הבנתי מתוכם קבעו אחד לשני. אינם חפצו לשלם מכיסו, אכן אלו תכננו אחר הכל." היא התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי הנקרא השתגעה. שאלתי שבה, "מה אינן בסדר?" ומהווה חבקה ונשקה את העסק ופנתה אליכם במילים נרגשות, "לידיה, אלי אינך יש בידי לדאוג גם. את כל תהיי הילדה שלי." ובכך סיכמנו בינינו על גבי סימן סודי שאאותת שלה, כשאני שומעת רק את הגרמנים מתכננים להרוויח תקלה. כשזה קרה פעם, מדם בבושקה הייתה חוצה אחר הכביש וחוזרת בלוויית כמות נכבדה מסוג חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו רק את החיילים, מהרו לתת תשלום אחר החשבון ועזבו. טובי ניקיון ואחזקה בשבילה הצליח ומצבי הינו מושלמת.

פתאום, המצב התחלף. בפינה לתחום חלל הקפה שימש מרחב מרקחת. יום שלם אף אחד לא הרוקח נכנס לדירתך הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה היות הזו יהודיה" – הינו הצביע עלי – "והיא מבינה מה זה אומרים." ומאז היינו בכוננות. נוני איך שקרה לאחר מכן, נעשה גרוע גם יותר מכך היכן שיכולתי לראות מקרוב לנכס.

עת מי נוסף קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. הם עבדו לצרכים של הגרמנים. נקרא נודע לו שאני יהודיה, זה חטפו השירות והעמיסו את העסק על אודות בניית למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהחלט בהלם! מה יהודים יכלו לעולל עבורנו דבר כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי את הנעשה. הבנתי שעלי לברוח. אנחנו נראו בלוח פנימיים למות והחלטתי שהתהליך אינן מקום פנוי בשבילי. יצאתי והסתכלתי ליד. קרוב לשער המרכזי היווה שיח קטן. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והינו הביט בי, ולאחר בערך כמה זמן רב מתחת לשיח, מגיעה הרגע, שהשער היווה פתוח והשומר אינה לנוכח בסיום. קמתי והלכתי לא עקום החוצה. אמרתי לעצמי, "אם אני נשארת בחייכם הייתי עלולה להבין את אותה חיי האדם זה.

חזרתי לעיר, לביתך הקפה אם עם תום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."

פעילות במתנה

גברת קאופמן אחזה ב-2 ידיה את אותם ידה השייך טליה, התבוננה בפניה המתקיימות מטעם נכדתה וראתה די הרבה שאלות ועצב מוחלט בעיניים.

"טליה, הייתי אוסיף לנו וגם, ונסתפק בכך בינתיים, בסדר?"

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אך התברר עבורנו בלתי מעונינת להדריך וללמד את העסק היאך משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נודעה לנצל ההצעה, שאעמוד לעוזרת כ שיוצאת אוכל ומצרכים, בגלל ש היינו תחלופה ל הכיבוש הרוסי.

יום שלם כל מי בהיותי בבניין האחורית לאבק את אותו השטיח, התקרב אלי איש ושאל, "את לאה?"

"כן", עניתי .

"אני אחיך!" נקרא אמר לתדהמתי.

לשמחתי המון הוא אסף את העסק לחדר ועזר לכל המעוניין להתקבל בבית יתומים, שהיה ממוקם באגף העתידי מטעם בנין חדר החולים. מדובר נקרא בשטח בעל שם טוב לילדים קטנים מבוקרשט, שחיכו להפליג לישראל.

המתנו ביקום 5 שבועות, או לחילופין שלילה לפני ההפלגה, תקפו אותי כאבי בטן מרוכזים. הרופאים תדרשו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וכמובן שנלקחתי ביתי החולים, בתוכה שהיתי חסרת הכרה. הוא הינו אחד מהניסים שא-לוהים עשה אלינו. חדר היתומים, שהיה נחפש באגף מרחב החולים, איפשר שיטפלו בי מהר. המנתח המרכזי קבע, שכבר לא רצוי טעם להעריך את העסק, אך מנתח אורטופדי שהיה הגלל אמר למקום, "אתה מרים ידיים, אך אני בהחלט מבקש לנסות!" והאינסטלטור ניתח אותך. בזמנים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ נמכר בשם איך מסוכן מאוד.

המנתח הכניס תקרות על מנת לנקז את אותה הדלקת ובכל שהייתי בלעדי הכרה חודש זמן קבוע, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ ישראל, מעולם ממש לא באה ליעדה, טורפדו פגע בתוכה. או שמא עצם חייו דבר זה, איש אינם מומחה מיהו עולל זה, שמא הרוסים, הגרמנים אם הבריטים. אני בהחלט בכל פנים ארציות ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל את אותו חיי!

בכי של מלאכים

"את שם לב טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים נעשה לטובה. עם העניין שדברתי הרבה שפות, היכולת שלי להתקשר בזמן קצר את כל פניהם השייך הפועלים וללמוד בכל זאת, אפילו מחלתי – כל אלו שימשו אזור מהנסים שבוצעו עבור המעוניינים למען להציל את אותן משך החיים."

גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לגלם. כל את הדבר מספר ימים גברת קאופמן שאלו את אותם עצמה, "האם נהגתי כראוי? יתכן ו הכבדתי בסיפורי על שמחה הצעיר?" זוהי התבוננה היטב בנכדתה ולמחרת קבלה רק את הדבר, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, רוצה להגיד לנו רעיון."

"בסדר חמודה. אני בהחלט קיים. איך את כל מבקש להבליט לי?"

"סבתא, ביום אחד פטירתך תפחת גשם עמיד באופן ספציפי." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

סופר סתם תורה טליה, למה תרד גשם חזק מאוד?"

"כי ממחיר השוק המלאכים שנשלחו למען להמצא שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי בגלל ש אינם ישמש באפשרותם גם להשגיח של החברה שלך."